12.2.2012
סיפור ההנקה שלי ושל פרייה
ילדתי ב 6.11.11 לידה עוצמתית, לא פשוטה ומדהימה (אבל זה סיפור אחר..) שהתחילה בבית והסתיימה בבי"ח הלל יפה.
בבי"ח היינו פחות מ 24 שעות שבהן פרייה הייתה איתנו כל הזמן. היו באותו יום הרבה לידות כך שלאחיות מהתינוקייה לא היה זמן לעשות לי הדרכת הנקה אז קיבלתי הסבר קצר ולא מספק עבורי.
מאוד חיכיתי להניק, זה ריגש אותי ודמיינתי את עצמי מניקה לקראת הלידה ובדמיוני זה היה קרוב ואינטימי וכ"כ טבעי...
כבר בשעות הראשונות בבי"ח נפצעתי בפטמה (בעטרה) וכשחזרנו הביתה הזמנו מדריכת הנקה שהכרתי עוד בהריון. היא הגיעה באותו ערב והדריכה אותי וליוותה אותי ברגעים הראשוניים האלו.
היא מאוד עזרה לי ואני הייתי מאוד נרגשת מההנקה.
הימים הבאים די מבולבלים אצלי כי היו כ"כ אינטנסיביים ורגשיים...
זה התחיל בלילה שבו היא לא הפסיקה לינוק, בכל פעם נרדמה על הציצי, השכבתי אותה ואז שוב בכתה ורצתה ציצי... חיכיתי שיגיע הבוקר כדי להתקשר למדריכת ההנקה ולשאול – ככה זה??
בבוקר החלו הכאבים, זה התחיל בצורת רגישות, הרגשתי שהפטמות שלי רגישות בטירוף, התחושה של הרגישות מוכרת אבל העוצמה – ממש לא.. וואוו כמה שזה כאב אבל חשבתי לעצמי שזו ההתחלה וזה יעבור כשאני ופרייה נלמד אחת את השנייה. במשך 5 ימים דיברתי כל יום עם המדריכה ועם עוד 2 חברות אמהות שתמכו ועודדו אותי (איזה מזל שיש לי אותן). בכל יום שעבר הרגשתי את הכאב מתעצם ותחושת תסכול וחוסר אונים התעצמו גם הן. בכיתי המון, באמת המון, כל היום מכל דבר. נכון הייתי הורמונלית וזה תירוץ מעולה אבל כאאאאאאאאב לי.
מסביב אמרו לי "זה לא אמור לכאוב ככה", "אולי תפסיקי", "אין מה להילחם, עדיף שתישארי שפויה" ואני באמת הרגשתי לא שפויה, אבל גם לא מוכנה לוותר.
במחשבות, בעיקר בלילה העליתי את האפשרות שאני לא אניק, "שאני לא אניק???" כ"כ הרבה ציפיות היו לי מעצמי ואף לא ספק אחד שאני לא אוכל להניק.
הרבה מחשבות על פרייה ועל כך שאני כ"כ רוצה לאפשר לה את ההזנה, את הקרבה, ולאפשר לנו את האינטימיות, והמפגש שייחודי רק לנו לאמא המניקה ולתינוקת שלה. לא יכולתי להעלות על דעתי שהיא תאכל מבקבוק או שתאכל תחליף חלב אם.
נלחמתי! במשך יותר משבוע נלחמתי לבד, הסתובבתי כואבת, בוכה בלי הפסקה, בלי חולצה (לאוורר), מנסה משחות שהמליצו לי, ממשיכה להניק וסובלת. אחרי שבוע וקצת הגענו לטיפת חלב ושם אחרי פגישה ראשונית קלטה האחות שמצבי לא טוב, פרייה נראתה בסדר בינתיים, והיא הציעה לי לפנות לרופאת משפחה והזמינה אותנו לשקילה נוספת לאחר 3 ימים בגלל הקושי בהנקה.
אני הרגשתי שלמרות הכאבים פרייה מצליחה לינוק והיא רגועה (יחסית לתינוקת בת שבוע כך היה נראה לי), ועושה פיפי וקקי וישנה.. אבל אני במצב לא טוב פיזית ונפשית.
באותו לילה נשברתי, העזתי לחשוב על האפשרות שאולי לא אניק ופתאום הבנתי שאני במלחמה, יש לי "פנטזיה" בראש ואני מתעקשת לממש אותה בכל מחיר, גם במחיר של סבל נוראי והבנתי שאני כ"כ עסוקה במאבק שאני לא פנויה לראות שבמציאות הדברים נראים אחרת. במציאות, אני סובלת ולא פנויה לבת המתוקה שלי שעכשיו יצאה לעולם וזקוקה לאמא שתהיה שם בשבילה (זה בעיקר מה שאמרו לי) נכון היא זקוקה לחלב אם אבל היא גם זקוקה לי לתמיכה, חיבוק, ליטוף, שאמנם נתתי לה אבל הייתי שבורה מבפנים. קמתי בבוקר עם תובנה ותחושה שאני יכולה לנשום.. שיש בזה משהו כ"כ משחרר להניח לאידיאולוגיה ולקבל את המציאות.
ביקרתי אצל רופאת משפחה (שקיויתי בליבי שתתן לי תרופת קסם וזה יעבור, ואני בד"כ לא בעניין של תרופות...) היא הסתכלה על הפטמות, נזכרה בכאב שהיה לה שהניקה ואיך היא נלחמה והצליחה ואז הציעה לי למרוח ויטמין D על הפטמות תוך שהיא משליכה את הסיפור שלה עליי ולא ממש שמה לב שאני סיפור אחר לגמרי.. אמרה שאין צורך באנטיביוטיקה ומשחות רפואיות צריך להסיר לפני הנקה אז לא כדאי (מה שלא נכון בדיעבד..)
החלטתי להזמין שוב את המדריכת הנקה והפעם מתוך תחושה שאני מנסה אבל ללא מלחמה.
היה מפגש מצוין שבו, אחרי שהיא הבינה כמה אני סובלת מכאבים (ולא מבינה למה הרופאה לא נתנה לי אנטיביוטיקה) היא נתנה לי לנסות פטמת סיליקון. ואוו!! לא יאמן! זה כמו קסם, אני יכולה להניק וזה.. טוב, זה עדיין כואב, אבל פחות.. היא הציעה שאתחיל לשאוב חלב כי הפטמת סיליקון עשויה להפחית את ייצור החלב, ואני הייתי קצת יותר אופטימית.
אחרי 3 ימים, שוב טיפת חלב. כמה חיכיתי לראות שלמרות הכל היא אוכלת ושהכל בסדר... ואז
ה ש ק י ל ה!! פרייה ירדה 60 גרם!! זה השלב שבו היא התחילה להפחיד אותנו ואני שעדיין הרגשתי רעועה נפשית בכיתי כמובן ושוב הרגשתי ייאוש ותסכול.
היא הציעה לשאוב ולתת בבקבוק תוספת ולחזור אחרי 3-4 ימים לשקילה נוספת.
ואוו כמה דמעות הזלתי בימים האלו וכמה תמיכה קיבלתי מבעלי שלא ממש ידע כבר מה לעשות איתי...
חזרנו שנינו, הורים חדשים, לחוצים מאוד ש"הילדה לא אוכלת".. אני הרגשתי שאני לא מצליחה להיות קשובה לעצמי ולא יודעת מה נכון לי לעשות ומחפשת את התשובות בכל מקום חוץ מעצמי, איזה תסכול.. החלטנו מתוך הלחץ להתחיל לתת לה סימילאק כתוספת להנקה כי לא הצלחתי לשאוב כמות מספיקה
הרבה ויכוחים והרבה דמעות היו סביב הסימילאק ("שאני אתן סימילאק לילדה שלי??") אבל מתוך המצוקה זה מה שהחלטנו ועשינו. המדריכת הנקה הסבירה לנו איך להאכיל מבקבוק באיטיות כדי לשמור על ההנקה וכך היה. בימים הבאים פרייה ינקה עם פטמת סיליקון וקיבלה תוספת קטנה של סימילאק. אחרי 3 ימים שוב שקילה – עלתה 30 גרם (לא מספיק) אבל שיפור
הרבה תחושות של ייאוש תסכול והרבה ביקורת עצמית עלו בי על איזו אמא אני, על איך אני מתפקדת, כמה אני לא קשובה ועדיין בכיתי בלי סוף.. מבינה שיש עוד מה לשחרר ועדיין נאחזת
בימים האלו גם הבנו שהיא באמת לא אכלה מספיק קודם ועכשיו היא הרבה יותר רגועה ונינוחה.
הכאבים לא השתפרו בכלל והיו קשים מנשוא עבורי, 24 שעות של כאב לא איפשרו לי להתעסק בשום דבר אחר חוץ מזה..
אחרי שיחה חשובה עם אורית (חברה שהיא אמא) החלטתי שאני נותנת צ'אנס אחרון ואם זה לא הולך, אז לא.. גם אני כמעט לא ינקתי ו"הרבה אנשים מסביב התפתחו מצוין בלי הנקה" (זה מה שאמרו לי) וזה קצת עודד אותי והבנתי שיהיה בסדר..
אז הצ'אנס האחרון כלל – הזמנת משאבה איכותית (במקום זו של יד שרה שלא הצלחתי לשאוב איתה בכלל), תור לרופא עור (אולי יש פטריה?) ותור לרופאה ויועצת הנקה - ד"ר ליבוביץ (מרכז הנקה באודים). החלטתי ופעלתי.
יום למחרת המשאבה (לקטינה) הגיעה, הספקתי כבר להיות אצל רופא עור (שהתברר שלא מבין כלום בנושא אבל לא מודה בזה ונתן לי משחה מיותרת..) והזמנתי תור לד"ר לייבוביץ לסוף השבוע.
המשאבה הוכיחה את עצמה ופתאום הצלחתי לשאוב חלב וחיכיתי בציפייה גדולה ליום שישי
הגעתי לד"ר ליבוביץ עם תקווה אבל גם עם הבנה שזהו הצעד האחרון שאני עושה להנקה ומה שיהיה יהיה בסדר.
ד"ר ליבוביץ קלטה מהר מאוד את המצב שלי ואמרה אין מה לדבר על הנקה כרגע קודם כל מטפלים בך! דלקת חמורה בפטמות שמחייבת אנטיביוטיקה (!) וזה בדיוק מה שהייתי צריכה, הכאב כבר היה בלתי נסבל ורק רציתי שהוא יעבור.. קיבלתי אנטיביוטיקה בכדורים ושתי משחות חזקות וקצת תקווה אבל בלי הבטחות, תינוקת בת 3 שבועות, שיונקת עם פטמת סיליקון וכבר אוכלת מבקבוק (חצי סימילאק וחצי שאוב)– אין לדעת אם תחזור לינוק... (היא הבהירה שכבר היו הרבה שיבושים ואי אפשר לדעת אם היא תחזור לינוק).
חזרתי הבייתה עם תחושה טובה, קודם כל כי יש סיכוי שהכאב יעבור (היו רגעים שחשבתי שהוא יישאר שם לתמיד, באמת..) וגם אולי אולי אני אוכל להניק את פרייה.
מפה החל מ ס ע שבמהלכו הייתי מאכילה את פרייה מבקבוק ואז שואבת (8 פעמים ביום!) ובערך פעם או פעמיים ביום מנסה להניק עם הפטמת סיליקון אבל מעדיפה לתת למקום הזדמנות להרפא.
אחרי 5 ימים החל שיפור ואחרי 10 ימים שיפור משמעותי אבל עדיין כאב.
קיבלתי עוד אנטיביוטיקה ל 4 ימים ואחרי שבועיים בדיוק חזרתי לד"ר ליבוביץ והפעם – לייעוץ הנקהJ כשפרייה בת 5 שבועות.
בימים שלפני כבר חזרתי להניק יותר עם הפטמת סיליקון והרגשתי שיפור משמעותי.
היא עזרה לי לחבר אותה אל הפטמה (ישירות) ובדקה איך היא יונקת וגם את הלשון שלה.. נראה היה שהיא יונקת יפה. סיפרתי לה שכשאני מניקה היא אחרי כמה דקות מתעצבנת ולא רוצה יותר וזה השלב שעברתי לבקבוק בכל פעם. היא הציעה שלא אלחם יותר מידי ואם היא ממשיכה להעצבן אז לתת בקבוק עד שתתרגל. טוב, הפעם חזרתי ממש אופטימית וואוו יש סיכוי שזה קורה...
הימים הבאים היו מאוד טעונים עבורי, אמנם לא כאב לי אבל עם כל תחושת רגישות קטנה עלה בי הפחד שהכאב יחזור. וגם בכל פעם שפרייה "התעצבנה" הרגשתי שהיא לא רוצה את הפטמה ושהיא רק רוצה בקבוק. אבל המשכתי ובכל יום היה קצת שיפור.. עדיין נתתי תוספת בבקבוק אחרי ההנקה אבל היא כבר ינקה יפה ולי לא כאב. התרגשתי מאוד.
אחרי 5 ימים כאלו היא פתאום סרבה לבקבוק וזהו! בבת אחת לא הייתה מוכנה יותר לקחת בקבוק. ניסיתי כמה פעמים באותו יום וגם ביום למחרת – והיא סרבה בתוקף.
אותי זה הטריד בהתחלה כי חששתי שאין לי מספיק חלב, אבל היא כבר "דאגה" לזה.. ומאותו רגע – היא יונקת:) ואני מניקה:) היא כבר בת חודשיים וחצי עולה יפה במשקל, רגועה, נינוחה ומקסימה. ואני נהנית מכל רגע.. כמובן שיש עליות ומורדות אבל הרבה יותר פשוט עכשיו, ואני מודה על הדרך שעברנו יחד עד לרגע הזה.
ובטח יש לי עוד הרבה מה ללמוד איתה...
21.1.13
חלפה עוד שנה ועדיין אני מניקה ופרייה יונקת בשמחה ובהנאה רבה!! שנה מאד משמעותית מכ"כ הרבה בחינות אבל אין ספק שלהנקה חלק מאד חשוב בדרך המשותפת שלנו.
בזכות פרייה ובזכות ההתחלה הלא פשוטה שהייתה לנו בהנקה הלכתי ללמוד הדרכת הנקה.
ברור לי שאני רוצה לתמוך בנשים שרוצות להניק, להיות שם בשבילן, לחזק, לעזור, לחבק..
סיפור ההנקה שלי ושל פרייה
ילדתי ב 6.11.11 לידה עוצמתית, לא פשוטה ומדהימה (אבל זה סיפור אחר..) שהתחילה בבית והסתיימה בבי"ח הלל יפה.
בבי"ח היינו פחות מ 24 שעות שבהן פרייה הייתה איתנו כל הזמן. היו באותו יום הרבה לידות כך שלאחיות מהתינוקייה לא היה זמן לעשות לי הדרכת הנקה אז קיבלתי הסבר קצר ולא מספק עבורי.
מאוד חיכיתי להניק, זה ריגש אותי ודמיינתי את עצמי מניקה לקראת הלידה ובדמיוני זה היה קרוב ואינטימי וכ"כ טבעי...
כבר בשעות הראשונות בבי"ח נפצעתי בפטמה (בעטרה) וכשחזרנו הביתה הזמנו מדריכת הנקה שהכרתי עוד בהריון. היא הגיעה באותו ערב והדריכה אותי וליוותה אותי ברגעים הראשוניים האלו.
היא מאוד עזרה לי ואני הייתי מאוד נרגשת מההנקה.
הימים הבאים די מבולבלים אצלי כי היו כ"כ אינטנסיביים ורגשיים...
זה התחיל בלילה שבו היא לא הפסיקה לינוק, בכל פעם נרדמה על הציצי, השכבתי אותה ואז שוב בכתה ורצתה ציצי... חיכיתי שיגיע הבוקר כדי להתקשר למדריכת ההנקה ולשאול – ככה זה??
בבוקר החלו הכאבים, זה התחיל בצורת רגישות, הרגשתי שהפטמות שלי רגישות בטירוף, התחושה של הרגישות מוכרת אבל העוצמה – ממש לא.. וואוו כמה שזה כאב אבל חשבתי לעצמי שזו ההתחלה וזה יעבור כשאני ופרייה נלמד אחת את השנייה. במשך 5 ימים דיברתי כל יום עם המדריכה ועם עוד 2 חברות אמהות שתמכו ועודדו אותי (איזה מזל שיש לי אותן). בכל יום שעבר הרגשתי את הכאב מתעצם ותחושת תסכול וחוסר אונים התעצמו גם הן. בכיתי המון, באמת המון, כל היום מכל דבר. נכון הייתי הורמונלית וזה תירוץ מעולה אבל כאאאאאאאאב לי.
מסביב אמרו לי "זה לא אמור לכאוב ככה", "אולי תפסיקי", "אין מה להילחם, עדיף שתישארי שפויה" ואני באמת הרגשתי לא שפויה, אבל גם לא מוכנה לוותר.
במחשבות, בעיקר בלילה העליתי את האפשרות שאני לא אניק, "שאני לא אניק???" כ"כ הרבה ציפיות היו לי מעצמי ואף לא ספק אחד שאני לא אוכל להניק.
הרבה מחשבות על פרייה ועל כך שאני כ"כ רוצה לאפשר לה את ההזנה, את הקרבה, ולאפשר לנו את האינטימיות, והמפגש שייחודי רק לנו לאמא המניקה ולתינוקת שלה. לא יכולתי להעלות על דעתי שהיא תאכל מבקבוק או שתאכל תחליף חלב אם.
נלחמתי! במשך יותר משבוע נלחמתי לבד, הסתובבתי כואבת, בוכה בלי הפסקה, בלי חולצה (לאוורר), מנסה משחות שהמליצו לי, ממשיכה להניק וסובלת. אחרי שבוע וקצת הגענו לטיפת חלב ושם אחרי פגישה ראשונית קלטה האחות שמצבי לא טוב, פרייה נראתה בסדר בינתיים, והיא הציעה לי לפנות לרופאת משפחה והזמינה אותנו לשקילה נוספת לאחר 3 ימים בגלל הקושי בהנקה.
אני הרגשתי שלמרות הכאבים פרייה מצליחה לינוק והיא רגועה (יחסית לתינוקת בת שבוע כך היה נראה לי), ועושה פיפי וקקי וישנה.. אבל אני במצב לא טוב פיזית ונפשית.
באותו לילה נשברתי, העזתי לחשוב על האפשרות שאולי לא אניק ופתאום הבנתי שאני במלחמה, יש לי "פנטזיה" בראש ואני מתעקשת לממש אותה בכל מחיר, גם במחיר של סבל נוראי והבנתי שאני כ"כ עסוקה במאבק שאני לא פנויה לראות שבמציאות הדברים נראים אחרת. במציאות, אני סובלת ולא פנויה לבת המתוקה שלי שעכשיו יצאה לעולם וזקוקה לאמא שתהיה שם בשבילה (זה בעיקר מה שאמרו לי) נכון היא זקוקה לחלב אם אבל היא גם זקוקה לי לתמיכה, חיבוק, ליטוף, שאמנם נתתי לה אבל הייתי שבורה מבפנים. קמתי בבוקר עם תובנה ותחושה שאני יכולה לנשום.. שיש בזה משהו כ"כ משחרר להניח לאידיאולוגיה ולקבל את המציאות.
ביקרתי אצל רופאת משפחה (שקיויתי בליבי שתתן לי תרופת קסם וזה יעבור, ואני בד"כ לא בעניין של תרופות...) היא הסתכלה על הפטמות, נזכרה בכאב שהיה לה שהניקה ואיך היא נלחמה והצליחה ואז הציעה לי למרוח ויטמין D על הפטמות תוך שהיא משליכה את הסיפור שלה עליי ולא ממש שמה לב שאני סיפור אחר לגמרי.. אמרה שאין צורך באנטיביוטיקה ומשחות רפואיות צריך להסיר לפני הנקה אז לא כדאי (מה שלא נכון בדיעבד..)
החלטתי להזמין שוב את המדריכת הנקה והפעם מתוך תחושה שאני מנסה אבל ללא מלחמה.
היה מפגש מצוין שבו, אחרי שהיא הבינה כמה אני סובלת מכאבים (ולא מבינה למה הרופאה לא נתנה לי אנטיביוטיקה) היא נתנה לי לנסות פטמת סיליקון. ואוו!! לא יאמן! זה כמו קסם, אני יכולה להניק וזה.. טוב, זה עדיין כואב, אבל פחות.. היא הציעה שאתחיל לשאוב חלב כי הפטמת סיליקון עשויה להפחית את ייצור החלב, ואני הייתי קצת יותר אופטימית.
אחרי 3 ימים, שוב טיפת חלב. כמה חיכיתי לראות שלמרות הכל היא אוכלת ושהכל בסדר... ואז
ה ש ק י ל ה!! פרייה ירדה 60 גרם!! זה השלב שבו היא התחילה להפחיד אותנו ואני שעדיין הרגשתי רעועה נפשית בכיתי כמובן ושוב הרגשתי ייאוש ותסכול.
היא הציעה לשאוב ולתת בבקבוק תוספת ולחזור אחרי 3-4 ימים לשקילה נוספת.
ואוו כמה דמעות הזלתי בימים האלו וכמה תמיכה קיבלתי מבעלי שלא ממש ידע כבר מה לעשות איתי...
חזרנו שנינו, הורים חדשים, לחוצים מאוד ש"הילדה לא אוכלת".. אני הרגשתי שאני לא מצליחה להיות קשובה לעצמי ולא יודעת מה נכון לי לעשות ומחפשת את התשובות בכל מקום חוץ מעצמי, איזה תסכול.. החלטנו מתוך הלחץ להתחיל לתת לה סימילאק כתוספת להנקה כי לא הצלחתי לשאוב כמות מספיקה
הרבה ויכוחים והרבה דמעות היו סביב הסימילאק ("שאני אתן סימילאק לילדה שלי??") אבל מתוך המצוקה זה מה שהחלטנו ועשינו. המדריכת הנקה הסבירה לנו איך להאכיל מבקבוק באיטיות כדי לשמור על ההנקה וכך היה. בימים הבאים פרייה ינקה עם פטמת סיליקון וקיבלה תוספת קטנה של סימילאק. אחרי 3 ימים שוב שקילה – עלתה 30 גרם (לא מספיק) אבל שיפור
הרבה תחושות של ייאוש תסכול והרבה ביקורת עצמית עלו בי על איזו אמא אני, על איך אני מתפקדת, כמה אני לא קשובה ועדיין בכיתי בלי סוף.. מבינה שיש עוד מה לשחרר ועדיין נאחזת
בימים האלו גם הבנו שהיא באמת לא אכלה מספיק קודם ועכשיו היא הרבה יותר רגועה ונינוחה.
הכאבים לא השתפרו בכלל והיו קשים מנשוא עבורי, 24 שעות של כאב לא איפשרו לי להתעסק בשום דבר אחר חוץ מזה..
אחרי שיחה חשובה עם אורית (חברה שהיא אמא) החלטתי שאני נותנת צ'אנס אחרון ואם זה לא הולך, אז לא.. גם אני כמעט לא ינקתי ו"הרבה אנשים מסביב התפתחו מצוין בלי הנקה" (זה מה שאמרו לי) וזה קצת עודד אותי והבנתי שיהיה בסדר..
אז הצ'אנס האחרון כלל – הזמנת משאבה איכותית (במקום זו של יד שרה שלא הצלחתי לשאוב איתה בכלל), תור לרופא עור (אולי יש פטריה?) ותור לרופאה ויועצת הנקה - ד"ר ליבוביץ (מרכז הנקה באודים). החלטתי ופעלתי.
יום למחרת המשאבה (לקטינה) הגיעה, הספקתי כבר להיות אצל רופא עור (שהתברר שלא מבין כלום בנושא אבל לא מודה בזה ונתן לי משחה מיותרת..) והזמנתי תור לד"ר לייבוביץ לסוף השבוע.
המשאבה הוכיחה את עצמה ופתאום הצלחתי לשאוב חלב וחיכיתי בציפייה גדולה ליום שישי
הגעתי לד"ר ליבוביץ עם תקווה אבל גם עם הבנה שזהו הצעד האחרון שאני עושה להנקה ומה שיהיה יהיה בסדר.
ד"ר ליבוביץ קלטה מהר מאוד את המצב שלי ואמרה אין מה לדבר על הנקה כרגע קודם כל מטפלים בך! דלקת חמורה בפטמות שמחייבת אנטיביוטיקה (!) וזה בדיוק מה שהייתי צריכה, הכאב כבר היה בלתי נסבל ורק רציתי שהוא יעבור.. קיבלתי אנטיביוטיקה בכדורים ושתי משחות חזקות וקצת תקווה אבל בלי הבטחות, תינוקת בת 3 שבועות, שיונקת עם פטמת סיליקון וכבר אוכלת מבקבוק (חצי סימילאק וחצי שאוב)– אין לדעת אם תחזור לינוק... (היא הבהירה שכבר היו הרבה שיבושים ואי אפשר לדעת אם היא תחזור לינוק).
חזרתי הבייתה עם תחושה טובה, קודם כל כי יש סיכוי שהכאב יעבור (היו רגעים שחשבתי שהוא יישאר שם לתמיד, באמת..) וגם אולי אולי אני אוכל להניק את פרייה.
מפה החל מ ס ע שבמהלכו הייתי מאכילה את פרייה מבקבוק ואז שואבת (8 פעמים ביום!) ובערך פעם או פעמיים ביום מנסה להניק עם הפטמת סיליקון אבל מעדיפה לתת למקום הזדמנות להרפא.
אחרי 5 ימים החל שיפור ואחרי 10 ימים שיפור משמעותי אבל עדיין כאב.
קיבלתי עוד אנטיביוטיקה ל 4 ימים ואחרי שבועיים בדיוק חזרתי לד"ר ליבוביץ והפעם – לייעוץ הנקהJ כשפרייה בת 5 שבועות.
בימים שלפני כבר חזרתי להניק יותר עם הפטמת סיליקון והרגשתי שיפור משמעותי.
היא עזרה לי לחבר אותה אל הפטמה (ישירות) ובדקה איך היא יונקת וגם את הלשון שלה.. נראה היה שהיא יונקת יפה. סיפרתי לה שכשאני מניקה היא אחרי כמה דקות מתעצבנת ולא רוצה יותר וזה השלב שעברתי לבקבוק בכל פעם. היא הציעה שלא אלחם יותר מידי ואם היא ממשיכה להעצבן אז לתת בקבוק עד שתתרגל. טוב, הפעם חזרתי ממש אופטימית וואוו יש סיכוי שזה קורה...
הימים הבאים היו מאוד טעונים עבורי, אמנם לא כאב לי אבל עם כל תחושת רגישות קטנה עלה בי הפחד שהכאב יחזור. וגם בכל פעם שפרייה "התעצבנה" הרגשתי שהיא לא רוצה את הפטמה ושהיא רק רוצה בקבוק. אבל המשכתי ובכל יום היה קצת שיפור.. עדיין נתתי תוספת בבקבוק אחרי ההנקה אבל היא כבר ינקה יפה ולי לא כאב. התרגשתי מאוד.
אחרי 5 ימים כאלו היא פתאום סרבה לבקבוק וזהו! בבת אחת לא הייתה מוכנה יותר לקחת בקבוק. ניסיתי כמה פעמים באותו יום וגם ביום למחרת – והיא סרבה בתוקף.
אותי זה הטריד בהתחלה כי חששתי שאין לי מספיק חלב, אבל היא כבר "דאגה" לזה.. ומאותו רגע – היא יונקת:) ואני מניקה:) היא כבר בת חודשיים וחצי עולה יפה במשקל, רגועה, נינוחה ומקסימה. ואני נהנית מכל רגע.. כמובן שיש עליות ומורדות אבל הרבה יותר פשוט עכשיו, ואני מודה על הדרך שעברנו יחד עד לרגע הזה.
ובטח יש לי עוד הרבה מה ללמוד איתה...
21.1.13
חלפה עוד שנה ועדיין אני מניקה ופרייה יונקת בשמחה ובהנאה רבה!! שנה מאד משמעותית מכ"כ הרבה בחינות אבל אין ספק שלהנקה חלק מאד חשוב בדרך המשותפת שלנו.
בזכות פרייה ובזכות ההתחלה הלא פשוטה שהייתה לנו בהנקה הלכתי ללמוד הדרכת הנקה.
ברור לי שאני רוצה לתמוך בנשים שרוצות להניק, להיות שם בשבילן, לחזק, לעזור, לחבק..